מישהו שומע אותי?

גלית (שם בדוי), הגיעה לקליניקה לאחר חששות רבים, פחדים ולבטים. את/ה עומד/ת להיות עד/ה לאחד ממנעד הרגעים המיוחדים והמעצימים שגלית חוותה במהלך הטיפול בקליניקה, לתובנות שגילתה, לקולות שהקשיבה להם (אולי בפעם הראשונה בחייה) ולסיום המרגש שהצליחה להגיע אליו, זאת ועוד בתהליך שאורך שעה. ( זהו שיתוף של סשן יחיד שלפניו קדם תהליך בן פגישות מספר פגישות)

“אני רק רוצה שישמעו אותי אבל כל פעם שאני עומדת מול מישהו אני מתחילה להרגיש קטנה חסרת ערך, כל הדימוי העצמי שהיה לי לפני רגע נעלם כלא היה.”

הזמנתי אותה להסתכל על הילדות שלה: התמונה די ברורה, מגיל 6 אמא שלה הקטינה אותה וגרמה לה להרגיש חסרת ערך ומשם נוצרה אישיות עם דימוי עצמי נמוך. היום, גלית כבר בת 46 ורק לפני שנה הצליחה להגיד להשתיק את הקול של אמא שלה שמקטין אותה, היא הצליחה להגיד לה “די!”, אבל עדיין מול שאר הסביבה היא מרגישה קטנה.

“אני יודעת שיש לי מה לתת, שאני בעלת ערך, אבל אני מאבדת את זה ברגע שאני מול אנשים, אם זה הבוס או  חברים וקולגות לעבודה, תחושת חוסר הביטחון משתלטת עלי”.

לאחר הדברים הללו, ראיתי לנכון לזמן את גלית אל מרחב שמספק התבוננות פנימית והקשבה עצמית – שאלתי אותה “מה הכי מפחיד בלהיות בעלת ביטחון עצמי?” שאלה זו העלתה בה תחושה של כיווץ בבטן. ביקשתי שתנסה לבדוק מה מעורר את אותה תחושה בגוף והיא הרגישה שם פחד, הפחד שאם היא תביא את עצמה אז מישהו יחשוב שהיא מדברת סתם ואז כל הערך שלה ירד, שיבטלו את הדברים שלה. יצירת הקשר עם הכיווץ בבטן והקשבה לסיפור שמאחוריו גרמו לו להיות קטן יותר בחווייתה. נשארנו נוכחים עם הפחד, רצינו לראות איזו עוד אינפורמציה מבקשת להגיע מאותו חלק בתוכה שמפחד מלהיות עם ביטחון עצמי.

“מה הפחד רוצה לספר לנו?”, שאלתי. “החלק של הפחד אמר שהוא מפחד מכך שמישהו יבטל אותי ויגרום לי להרגיש קטנה ואז אני אשפוט את עצמי מאד”. בשלב הזה, התגובה הרגשית הייתה גדולה מאוד, נדמה היה שהיא מכירה את הסיפור הרגשי הזה כל כך הרבה שנים, היא הוסיפה ואמרה: “אם אני אשפוט את עצמי, לא יהיה לי כבר עבור מה להתמודד, על מה להילחם על עצמי”
( האמונה שגלית החזיקה בתוכה היתה שאם היא שוב תחווה כישלון היא לא תוכל להכיל את זה, ואז יגיע יאוש גדול ואיבוד ערך של החיים)

הרגשתי שיש מולי אישה עוצמתית, שנמצאת בשלב שהיא יכולה לעשות קפיצת מדרגה ולהיות הדמות הבוגרת והסמכותית לאותה ילדה פנימית שחבויה בה ומרגישה קטנה מול כולם. בצעד הראשון להגשמה העצמית שלה, הרגשתי שיהיה מדויק לתת מקום לתחושות הגופניות לנוכח דמות האם, בשביל זה העלנו דימוי של אמא שלה לנגד ענייה. בשלב הזה היא הרגישה כמו בת 30 +, בית החזה היה נוכח מאוד, ככל שאפשרנו ונתנו מקום לתחושות שליוו את הדימוי, כך העומס הגדול שהיה שם התפוגג לאיטו.

“בואי לאט לאט נשחרר את דמות האם, זה הזמן להביט אל הילדה הקטנה שבך, הגיע הזמן לדבר איתה..” המטרה שהייתה מול עיניי היא לפנות לאותו חלק ילדי בתוכה ולהראות לו שהיום יש מבוגר אחראי שכאן, בנוכחות מלאה שיכול לעזור לו לצמוח בביטחון. כשהדימוי של הילדה עלה, הזמנתי אותה לדבר אל אותה ילדה. בהתחלה היא דיברה אליה בביקורת ( היה אפשר לשמוע שהיא משתמשת באותה צורת דיבור שאימה היתה מדברת אליה), תוך שאני מלווה את הדיאלוג הפנימי הצעתי לה: ” נסי להסביר לאותה ילדה בתוכך שהיום את כאן בשבילה, לעזור לה לגדול, לקבל אותה כמו שהיא ולהקשיב לקולה”. ללא מילים נוספות, עם הנוכחות הפנימית שלה ועם החלק הילדי בתוכה, אט אט היא ראתה כיצד אותה ילדה חסרת ביטחון  עושה לבד את הצעד, צומחת ומקבלת מקום. זה השלב שבו החלקים הבריאים מאותה ילדה היו זמינים לנו לצורך הדיאלוג הטיפולי: היא סיפרה לי מה היא אוהבת בעצמה, עד כמה היא מרגישה שיש לה ערך להוסיף ובמקביל גלית שיתפה שהתחושה הגופנית נעשתה קלילה יותר.

שעת הטיפול הסתיימה, גלית פקחה את עיניה כשהן משייטות במרחב החדר, עוטה חיוך שקט ותקווה. כששאלתי אותה: “גלית, עם מה את יוצאת היום מהמפגש?” היא השיבה בנחישות: “אני יוצאת מכאן היום בידיעה שעכשיו אני מתחילה לבנות את הביטחון העצמי שלי”.

גלית התחילה תהליך, על ידי הקשבה, התבוננות עצמית ואומץ לראות את מה שמתעורר בגופה, נתנה לו מקום וביטוי. מובן, כי היעד של בניית ביטחון עצמי על יסודות יציבים עוד לפניה, אך היא ללא ספק הצליחה להניח את האבן הראשונה בשביל שהיא מתחילה לסלול היום.

אם יש לך שאלות, רגע מסוים שמעניין אותך ומדבר אליך, אם גם את/ה רוצה לאפשר לעצמך לקבל תשובות מגופך ומתחושותייך ולתת לעצמך מקום – אפשר לכתוב לי בכל עת ויחד נבדוק אפשרות לתחילת התהליך שלך.