לדהור על הסוס

כשבחרתי להתמחות באונקולוגיה קראתי מחקרים רבים אודות השפעות גוף נפש וסרטן
יום אחד נתקלתי במאמר מעניין שסיפר על מחקר אופי של חולים בסרטן על מנת ליצור 
פילוח של טיפוסי האישיות שנוטים לחלות בסרטן.
עוד מימי פרויד הייתה נטייה לקטלג כל דבר לדפוסי אופי ואישיות.

המחקר הציג את האנשים שנוטים לחלות בסרטן כאנשים מטיפוס C
אנשים מטיפוס זה הם אנשים בעליי נטייה של ביטול עצמי אל מול הסביבה, הקטנה של
עצמם, אלו סוג האנשים שכולנו מכירים ששמים את כולם לפניהם, אבל הפרדוקס כאן הוא שלעצמם הם לא דואגים כלל כאילו הם קיימים רק למען האחר.

פגשתי עוד כמה מחקרים שמציגים עמדה דומה בנושא זה, אני זוכר שסימנתי לי את זה
בראש, אבל גם הזכרתי לעצמי שהמחקרים הללו בוצעו לפני כעשרים שנה ויותר, ובעידן
שלנו היום יש גורמים נוספים רבים שעלולים לתרום להתפתחות של סרטן, ואי אפשר
להצביע באופן גורף על דפוס אישיות זה או אחר כזה שעתיד לחלות בסרטן.

אז נכון לא כל מי שנוטה לבטל את עצמו יחלה בסרטן, אבל הפתיע אותי כל פעם מחדש
לפגוש במטופלים שלי את הנטייה לבטל את עצמם אל מול הסביבה הקרובה והרחוקה,
אחד המפגשים מול אותו ביטול עצמי היה דווקא נקודת מפנה של מטופלת בתהליך.

היא ישבה מולי, והחלה למנות כאילו היא יושבת עם קטלוג ומציגה לי ממרכולתה את כל הדרכים דרכם היא מבטלת את עצמה, מול אימא ואבא, כיצד האח מדבר אליה, הזלזול של הגיס, שלא לדבר על המשפחה האישית, שם לכאורה כיבדו אותה אבל היא לא לקחה את המקום שראוי לה, זה אומר שלא היה לה מקום בשולחן האוכל, היא יכלה לישון בסלון וגרוע 
מכך על הרצפה. 

ככל שהיא דפדפה מולי בסיפורי חייה, יכולתי לחוות דרכי כעס וחוסר שקט שהולך וגובר
בגופי, הרגשתי את הנימים שלי בוערים בי דרך קצות העצבים וככל שהסיפורים המשיכו יכולתי
לחוות את תחושת ניתוק שהחלה לעלות בגופי.
בדקתי עם עצמי וראיתי שלתחושת הניתוק שאני חווה לנוכח הסיפורים יש אופי של חוסר נוכחות

אפשרתי לתחושה להדהד בי, רציתי להכיר את האיכות שלה, כדי שאוכל ללמוד עוד על
החוויה הטבעית במובן מסוים של המטופלת, למרות שזה לא טבעי להיות בניתוק, אך זה היה הטבע שלה, כך היא למדה להתנהל כך עם השנים.

לפתע עלתה בי חלק שאומר די! אני לא מוכן יותר לסבול את זה! נמאס לי !
שיתפתי את המטופלת בחוויות שלי, היא ספרה שזה בדיוק מה שהיא אומרת לעצמה
כבר כמה שנים אבל היא לא יודעת מה לעשות, היא לא יודעת איך לעמוד על שלה
ולהתגונן.התחלתי לרקוע ברגלי הימנית, והזמנתי אותה להצטרף אלי, רקענו בשני
רגלנו כמו שני סוסים שרק עתה השתחררו מהחבל, רקענו כאילו אנחנו אחוזי דיבוק,
עם כל רקיעה נשמעה קריאה של די!, אני לקוחת את החיים שלי בידיים!

ככל שהרקיעות נמשכו חזרה תחושת הנוכחות אל החדר, ויכולתי לחוות את ההתרגשות
של משהו חדש שמתאפשר ונכנס, היא אפשרה לעצמה לבחור ולקחת מקום, דבר שלא
היה מוכר לה עד כה. כשסיימנו לרקוע היא זהרה, משהוא בנוכחות הגופנית שלה השתנה, ההבניה הגופנית שנוצרה בעקבות הרקיעה הייתה נוכחת דרך שפת הגוף שלה, היא הייתה ישרה זקופה יותר, מקורקעת ונוכחת ללא התנצלות.

היא שיתפה אותי בהחלטה שלה לשים קץ לביטול העצמי הזה, ושהיא לא מוכנה יותר
לשתוק ולאפשר לסביבה שלה לדבר אליה בצורה מזלזלת. היא גם ציינה שהיא לא יודעת עדיין איך לעשות את זה, חייכתי אליה בהבנה, הרי זה יותר מברור שלא נדע לעשות משהו שלא עשינו אותו מעולם, או שנמנענו ממנו בעקביות מסיבה כלשהי.

צינתי בפניה שהדבר החשוב הוא שהיא רואה את זה עכשיו, אנחנו צריכים לראות את הדבר קודם כל כדי לשנות אותו, החלק הקשה מאחורייך. סיימנו את הפגישה שהבטנו אחד בשני גאים, בתוכי הייתה תקווה שהנוכחות שהיא הגיע אליה היום תשאיר חותם, מעיין מצפן שיעזור לה לשמור על אותה בחירה.

בפגישה הבאה, כבר יכולתי לראות את הניצנים הראשונים של הבחירה שלה להגיד די
להנמכה העצמית, והשינוי בעולם החיצוני לא אחר לבוא, היא כבר לא נתנה למשפחה הקרובה לדבר אליה בזלזול גם אם התוצאה הייתה ריב או חוסר נעימות בחדר היא לא ויתרה על עצמה.

היה לה מקום בשולחן האוכל והיא ישבה לאכול עם כולם ולא שירתה אותם, נכון בהתחלה זה היה לה קשה ודרש התמודדות שהיא לא הייתה רגילה אליה, גם הסביבה בהתחלה התנגדה לשינוי, הרי גם הם רצו להישאר במקום הנח והמוכר מולה, אך לימים הם הודו לה, כי היא השאירה שינוי באופי ההתנהלות של המשפחה שתרם לתקשורת בריאה ומכבדת יותר.